ספרייה‏ > ‏מאמרים‏ > ‏

עבודת גמר דאן 4- הסטוריית הטאקונדו - יבגני פוקס

מבוא

 

"טאקוונדו – אומנות היד והרגל". את המשפט הזה כולם יודעים וחוזרים עליו שוב ושוב. בין אם אדם הוא מתאמן חדש, או מדריך בכיר באומנות הלחימה העשירה הזו, סביר להניח שזהו המשפט הראשון ששמע כששאל "מה זה טאקוונדו?".

ואכן, הידע שלנו היום, אפילו בחברה שהתקשורת והעברת המידע בה נעשית בקלות רבה הרבה יותר מאשר בשנים עברו, באומנות הלחימה העתיקה הזו הולך וקטן. הסיבות לכך הם רבות ואין זה המקום לדון בצדקת הדרך הזו אלא להתייחס למצב כפי שהוא.

 רבים מהמדריכים, במידה ונבקש מהם לפרט על היסטוריית הטאקוונדו יוכלו להגיד כי הטאקוונדו הגיע מאיזשהם 3 ממלכות קוריאניות, והיו גם יפאנים שהשפיעו על אומנות הלחימה שכולנו כל כך אוהבים. למרות זאת מעטים האנשים שיודעים בצורה היסטורית מדויקת ומפורטת מה בדיוק קרה שם.

 בדיוק במחשבה זו התחלתי לכתוב את עבודתי. הרצון לגלות דברים חדשים שהם בעצם עתיקים מאוד, על מה שנהיה מודרני יותר מיום ליום אך בעל עבר עשיר ומעניין מאוד, משך אותי לנושא הזה.

סקירה היסטורית טובה של הטאקוונדו אינה יכולה להיכתב כהקדמה לספר, היא אינה יכולה להיכתב כסיכום ובלתי אפשרי לספר אותה ב"שניים-שלושה" משפטים. זוהי היסטוריה של עם, של תרבות. היסטוריה שהתגלגלה במהלך השנים בין אם במהלכי מלחמות, מהלכים מדיניים שונים וכמובן התפתחויות הנובעות מהצרכים בכל תקופה ותקופה. אומנות הלחימה השלמה כפי שאנו מכירים אותה היום אינה יכלה להתפתח, להתקדם ולהפוך לדרך חיים מבלי לספוח אליה במהלך השנים ניסיון חיים של אנשים, התפתחות לפי צרכים תקופתיים ושינויים שונים ומגוונים שמתרחשים בה באופן טבעי.

 

כשהתחלתי לכתוב עבודה זו החומר איתו יכולתי לעבוד היה מועט. אך בעזרת מקורות ספרותיים רבים, שחלקם ישנים מאוד, הצלחתי להרכיב תמונה המראה את התפתחות הטאקוונדו בעת העתיקה בצורה מפורטת ומעניינת.

 

הרקע הגיאוגרפי

 

 

המסורת של אומנויות לחימה בקוריאה התחילה להתפתח במאה ה-1 לפנה"ס, כאשר היו קיימות שלוש ממלכות: "קוגורה", "פקצ'ה" ו"סילה". כל ממלכה התאפיינה בסגנון לחימה ייחודי לה.

 בממלכת קוגורה, אשר התפרסה בחלקה הצפוני של קוריאה (מנצז'וריה כיום) התפתחה שיטת לחימה הקרויה "סונבה", אשר כללה מאידך אימונים שמטרתם שמירה על בריאות הגוף והארכת חיים ומחד תרגילי קרב. צבא הקוגורה היה ידוע כחזק ומאומן היטב ונחל ניצחונות רבים.

 בממלכת הפקצ'ה התפתחה שיטת לחימה "סובק" שפירושה "לחימה".

 הממלכה השלישית סילה היא המעניינת במיוחד משום שבגבולותיה נוסד מסדר לחימה דתי "החוורנג" שפירושו הנוער הפורח, הנחשב כמשפיע ביותר על התפתחות מסורת  של אומנויות לחימה קוריאניות.

 מסדר החוורנגים מתואר במקורות ספרותיים רבים ורבות הספקולציות לגבי ייעודו. רוב ההיסטוריונים רואים במסדר זה תנועת נוער, אשר עיקר עיסוקיה הוא חינוך ויצירת האזרח המושלם. למסדר היו מתקבלים נערים בגילאים 14-15, אשר היו באים הן ממשפחות אריסטוקרטיות והן מפשוטי העם. הנערים קיבלו חינוך מיוחד במינו, אשר כלל אימונים רבים ומגוונים שתרמו להעלאת מודעות עצמית ושיפור יכולות אישיות. בזמן של שלום הנערים היו לומדים כתבים קונפוציאניים ובודהיסטיים, טיילו ברחבי הממלכה, כתבו שירים מאגיים, אשר ביכולתם לפזר רוחות רעות וצבאות של אויבים, בנוסף היו מתפללים ומבצעים טקסים דתיים לשיפור הרמוניה עולמית. בזמן מלחמה הם נלחמו תמיד בשורות ראשונות והודות לאימונים מפרחים היו הלוחמים הטובים ביותר ומעשי גבורה שלהם סופרו לדורות רבים.

"הנערים קיבלו חינוך מיוחד במינו, אשר כלל אימונים רבים ומגוונים שתרמו להעלאת מודעות עצמית ושיפור יכולות אישיות".

 

 כך למשל במלחמה בין פקצ'ה לבין סילה אחד החוורנגים בשם קוון צ'חן, פרץ למחנה אויב וניסה להרוג את המצביא, אך נתפס בשבי, כאשר נודע למצביא על גילו הצעיר, החליט לשחררו בשלום, משום שהיה בגיל של בנו, אך הנער המשוחרר לא עצר ונכנס שוב לקרב אשר הפך להיות אחרון בחייו. גופתו הועברה לאביו, אשר אמר "בני אומנם מת, אך גאוותו עודנה בחיים".

 

 

  

 

 

החוורנגים כמודל להתפתחות הטאקוונדו

 

 האימונים הרוחניים של חוורנגים התבססו על חמשת הדיברות, אשר נכתבו ע"י המייסד הרוחני של המסדר, הנזיר הבודהיסטי בונגוון, ועל כן ניכרת בהם השפעת הדת הבודהיסטית כגון האימון הרוחני, כיבוד הורים ונאמנות לשליט. חמשת הדיברות הללו הם: נאמנות לשליט, כיבוד הורים, אמינות בין החברים, אומץ בקרב והריגה במחשבה תחילה. הדיברות האלו מהוות את הבסיס הרוחני והאתי של המסדר ובכך מגדירות אותו כדרך חיים וכבסיס להתפתחות של שיטות פסיכולוגיות שמקורם בקוריאה. החוורנגים ידעו לשלוט במשקל גופם, התמחו בהיפנוזה וקריאת מחשבות, היו מסוגלים לשבור אבנים ועצים בעזרת ידיים ולא להרגיש כאב בזמן הקרב. ישנם היסטוריונים העושים השוואה בין דרך חיים של חוורנג לבין דרך חיים של לוחם יפני (בוסידו), אך הדבר לא נכון, משום שדרך החוורנגים מבוססת על אחוות חברים בעוד בוסידו מבוסס על יחסים בין אדון פיאודאלי לבין נתיניו המזוינים. במהלך הכשרתם למדו החוורנגים מדיטציה, ריקודים, חיבור שירה, רכיבה על סוסים, כמו כן הם למדו להשתמש בחרב ולירות בחץ וקשת וכמובן אומנות לחימה ללא נשק תחת שם כולל "סובק". יש סוברים ששיטת לחימה כזו ללא נשק שינתה את אסטרטגיית הלחימה ופיתוח טכניקה של לחימה תוך כדי קפיצות כנגד פרשים. החוורנג נדרש ללמוד להקפיץ את עצמו מכל משוחה אפשרית בין אם סוס או אדם אחר, ע"מ להנחית מכה פתאומית. טכניקה כזו של שימוש במשוחות ע"מ להנחית מכה תוך כדי קפיצה נשתמרה עד היום ושמה "חוולד-ז'ן-צ'חגי" והיא מהווה מרכיב נכבד באומנות לחימה קוריאנית הנקראת "קוקסול". בנוסף למדו החוורנגים סעיף. ישנו סיפור על נער ממסדר החוורנגים בשם חוון צ'חלן, אשר הגיע לבירת ממלכת פקצ'ה וביצע שם ריקוד משונה עם חרב ובכך משך תשומת לב רבים. שמועה על ריקודו הגיע לאוזני המלך, אשר ציווה להביא אותו לארמון. בהגיעו לארמון הרג החוורנג את המלך תוך כדי ריקוד ומת בעצמו בקרב עם שומריו, אך הטכניקה שלו של שימוש בחרב נכנסה להיסטוריה והפכה לרשמית תחת השם "סונגום" שפירושה חרב חדשה.

במהלך הכשרתם למדו החוורנגים מדיטציה, ריקודים, חיבור שירה, רכיבה על סוסים, כמו כן הם למדו להשתמש בחרב ולירות בחץ וקשת.

 

קבוצה קטנה מנערי המסדר  בשם "סוסה" התאמנה לא רק בשיטת לחימה גלויה, אלא גם בלחימה נסתרת, כגון היכולת להסתתר, להסתנן מבלי הבחנה למחנה אויב, להשתמש בכל הנקלע בדרך כנשק אפשרי. יש סבורים ששיטתם של הסוסה השפיעה על התפתחות ה"נינזוצ'ו" ביפן, משום שתקופת סוף החוורנגים גובלת בתחילת עלייתה של נינזוצ'ו ביפן ומשום שידוע על קשרים הדוקים באותה תקופה בין קוריאנים לבין היפנים. כך למשל ישנו דמיון רב בעבודה עם חרב בין בתי ספר קוריאניים ויפניים ואפילו צורת החרב הנקראת בפי האירופאים סמוראית, הגיעה ליפן מקוריאה ונקראה חרב קוריאנית. ניסיונות דומים ליצור תנועות נוער היו גם בממלכות אחרות, למשל בממלכת הקוגורה, אך שם לא נוצר מסדר מאוחד, אלא היו כמה קבוצות בודדות בכפרים שלמדו כתבים קונפוציאניים ולחימה.

 

לאחרונה הופיע בקוריאה כיוון נוסף של אומנות לחימה הנקראת "חוורנגדו", אשר הקו המנחה שלה לדמות לאותם נערים ממסדר החוורנג, לא ידוע עד כמה הדמיון הזה מדויק, אך הדבר מאוד פופולארי. בעיר קנדז'ו בדרום קוריאה, שהיא בירת ממלכת סילה דאז, נוסד בית החוורנג. בעצם זו פנימיית ספורט שאליה כל שבוע מגיעים קבוצות של תלמידים, אשר בדומה לחוורנגים לומדים פילוסופיה ולחימה כפי שהאחרונים עשו ומנסים לדמות תנאי המחיה והאימון. התלמידים גרים בתנאים ספרטניים, עושים מדיטציה, מטיילים בסביבה, מתאמנים בלחימה, ירי בחץ וקשת וטאקוונדו.

 

 

  

השפעתה של התרבות הסינית על קוריאה

במאה שביעית לספירה בעזרת סין התאחדו שלושת הממלכות לממלכת סילה והממלכה המאוחדת הושפעה רבות מתרבות סינית. נוצרו קשרים הדוקים בין קוריאה לסין גם בתחום אומנויות לחימה. מרגע זה ואילך הענף של אומנויות לחימה בקוריאה התפצל לשניים. חלק אחד הושפע במידה רבה מאומנויות לחימה סיניות, אשר היו פופולאריות במנזרים בודהיסטיים, בחצר הקיסר ובין חיילים. הענף השני שמר על מקוריותו ונהיה פופולארי בין פשוטי העם בערים ובכפרים. מדי פעם נעשו קרבות ראווה לקהל הרחב בשווקים ובחגים ללא קשר לדת הבודהיסטית, אשר שלטה באותה תקופה. ההיסטוריון סו אינחק טוען שעקב ההשפעה סינית הענף של אומנויות לחימה בקוריאה התפצל לשלוש: "סדו מוסול" – אומנויות לחימה עממיים, בעלי גוון ספורטיבי-תחרותי, "פולסה מוסול" – אומנויות לחימה בעלי גוון בודהיסטי שמטרתם העלאת מודעות עצמית, בריאות נפשית ופיתוח עצמי, "קומדז'ון מוסול" – אומנויות לחימה המיועדים לחיילים עם דגש לעבודה עם נשק.

 

 

 כאשר בשנת 976 לספירה ממלכת סילה התחלפה בממלכת "קורה", הופיעו מספר גדול של אומנויות לחימה בעלי סגנון ייחודי, חלק כבר לא ידועים כיום כגון: "קנק", "יל סובק-צ'יגי" וחלק כן ידועים כגון: "טאקיון", צ'חרק", "סובק", "יוסול", "פיגקסול". הזכרים לפיגקסול ניתן למצוא בטקסטים קוריאניים ממאה ה-16 ופירושו אומנות מכות עם כף הרגל.

אומנות לחימה אשר שמרה על מקוריותה וצביונה הקוריאניים היא טאקיון. היא היחידה הנכתבת בכתב קוריאני ולא סיני ככל השאר. היא מתאפיינת בתנועות ייחודיות. בשלבים התחלתיים הידיים והרגליים מבצעים מעגלים ושמיניות וככל שהרמה עולה כך עולה מורכבות התנועות ומספר צירי תנועה עולה, כל מפרק זז בכיוון שונה. המסטר יוצר סביבו מעין שדה מגן שהאויב אינו יכול לחדור, מהירות התנועות כה גדולה שבקושי נראית, הידיים והרגליים זזים בו זמנית. מספרים שמסטרים יכולים להלחם באמצעות רגליים בלבד, כאשר הידיים משולבות מאחורי הגב. כך נוצר מעין גל שפשוט דוחף את האויב ומכה בו בעוצמה רבה בו זמנית. האגרופים כמעט ולא עובדים. כאשר רוצים לשלב ידיים בקרב האצבעות עובדות בעיקר. הן פוגעות במדויק בנקודות מכאוב בגוף, בעזרתם אפשר לקרוע שריר או לשבור את עצם הגרון, לתפוס יד או רגל של אויב ואז להנחית מכה בעזרת רגל. הרגליים לא עולות מעל בית החזה. האימונים בטאקיון מאוד נוקשים, התלמידים מתאמנים על אבנים, גזעי עצים, קופצים מעל שיחים קוצניים שגדלים מיום ליום, משתמשים בעצים כמקפצה, מבצעים גילגולים וסלטות בקרב. האימונים בטאקיון נעשים בבגדים קוריאניים מסורתיים. סגנון לחימה נוסף הוא סובק שבו בניגוד לטאקיון הרגל עובדת מעל קו המותניים, כמו כן עובדים עם אגרופים ומרפקים ואחת העמדות הנפוצות היא ידיים משולבות לפני בית החזה כמו בתפילה. סובק וטאקיון היו מאוד פופולריים בין פשוטי העם.
 

השפעות הדת על אומנויות הלחימה המתפתחות

 

הדת הבודהיסטית השפיעה על התפתחות אומנויות לחימה השונות בקוריאה. תחת הדת הבודהיסטית התחדדו שלושת הממלכות ולאחר מכן בממלכת קורה הדת הבודהיסטית נהייתה הדת הרשמית וגם חלק ממערכת השלטון בממלכה. בכתבים מאוחרים מוזכרים נזירים נושאי נשק, אבל לא כאומני לחימה אלא יותר ע"מ להגן על מנזרים ושטחים פרטיים, חוץ מזה ראו בהם חלק ממערך המילואים של הממלכה. אחד ההיסטוריונים של אומנויות לחימה סו אינחק, כותב שנזירים בודהיסטים היו יחידים בסביבה שלמדו לחימה וחלקם היו טובים יותר ממערך הלוחם הסדיר, אבל נזירים אלו שימשו כלוחמים בקרב ולא כמסטרים של אומנויות לחימה. אלו שכן ידעו אומנות זו או אחרת היו נזירים שבודדו את עצמם מהסביבה, חיו בהרים, עסקו במדיטציה ובתודעה עצמית. אומנות לחימה פופולרית ביניהם הייתה "יוסול" – הלחימה הרכה, שהייתה מבוססת על הפלות, תפיסות, פגיעות נקודתיות במקומות מכאוב בגוף. דרך החיים של נזירים הללו הייתה לא ללמוד אומנויות לחימה, אלא לחיות בהרמוניה עם הגוף והנפש ובהרמוניה עם הטבע והעולם הסובב. הנקודות הללו בגוף היו ידועות לנזירים, אלו נקודות פעילות מבחינה ביולוגית ובעזרתם יכלו הנזירים לזהות מחלה ולרפא אותה, לכן ניתן היה להשתמש בידע זה גם בקרב.

 

פילוסופיה שהייתה מאוד פופולרית בקוריאה "סוניון" – האדם המושלם, התבססה על בודהיזם, יוגה וכוחות מגיים, על מנת לאחד את הטבע עם הגוף האנושי. הסוניין התבודד בהרים וחי לפי חוקי הטבע והתאמן ביוגה. החיים בטבע אפשרו בעצם לשאוב ממנו כח ואנרגיה ולא פלא שאומנות לחימה צ'חרק שפירושה הכח העוזר התפתחה בין הסוניינים. מסטר כזה רכש חושים חייתיים, אינטואיציה וגם היה מרפא של עצמו, מתמחה בהיפנוזה וקריאת מחשבות. יק בלסן – אומן צ'חרק החי כיום פירסם ספר ובו תמונות המציגות את הידע שלו בלהחזיק בשיניים חוט טייל עבה כנגד מתיחה של אופנוע נוסע, בתמונה אחרת הוא משחרר ידיים קשורות בכמה חבלים, תופס חצים מברזל, אשר נורו אליו ממרחק 10 מטר, סופג מכות של בול עץ ועוד מספר דברים אשר נראים לא אנושיים. טכניקה של תנועות בצ'חרק כמו בטאקיון פשוטה יחסית, בעבודה עם הידיים עובד האגודל והאצבע האמצעית כמו מלקחיים, או שני אגרופים שתופסים חתיכות עור בגוף האויב. לוחם כזה צריך להיות חזק מאוד, הוא צריך לדעת לתפוס יד האויב בעזרת כיפוף מפרקים ובעזרתו לשבור את היד. המקומות הפגיעים בגוף במקרה כזה הם אלו שיש עליהם מעט שרירים. הידיים והרגליים של האומן מחזקים אחד את השני. בניגוד לטאקיון, בצ'חרק משתמשים יותר בראש, כתפיים, מרפקים וברכיים. גם השיניים משמשים כנשק בעזרתם ניתן לתקוף את כל היד. ישנה טכניקה של שימוש ברגליים בישיבה ותקיפת מרכזי עצבים בעזרת אצבעות הרגליים. בצ'חרק יחד עם טכניקה של הגנה מאנשים או נשק קיימת גם טכניקת הגנה כנגד חיות כגון: זאב, שור, דב וטיגריס.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אומנות הלחימה בצבא

 

בחצר המלך התפתחו אומנויות לחימה הקרובות יותר לסינים. בממלכת קורה הרמה של החיילים הייתה מאוד נמוכה והחיילים התמחו במספר מועט של תנועות בשם כולל "טגן", זאת משום שהנשק העיקרי של החיילים הקוריאניים באותה תקופה היו חץ וקשת. ירי בחץ וקשת תוך כדי רכיבה היה עיסוקם העיקרי של אריסטוקרטים בקורה. הקשת הפכה להיות כחלק ממסורת הלחימה כמו החרב אצל היפנים. השימוש בקשת כנשק עיקרי דרש אימונים ארוכים ומפרכים וניסיון רב. כאשר תרבות הצייד התחלפה בחקלאות לאיכרים לא נשאר הרבה זמן לאימונים ומספר הלוחמים ירד. העיסוק של הירי בחץ וקשת הפך להיות של אריסטוקרטים בלבד. עם הזמן היחידים שידעו לירות טוב היו לוחמים בצבאות אישיות של שליטים פאודליים. דווקא הצבאות הללו שעל כתפיהם נפל עול התנגדות לצבא המונגלים למדו "אורנקוון" – שאגרף החמישה הכולל בתוכו: "פרוגקוון" – אגרף התותח, "מנגוחוון" – אגרוף הטיגריס, "חוגוון" – אגרוף הקוף, "חקוון" – אגרוף החסידה, "צ'חילסוקוון" – אגרוף שבעת הכוכבים.

במאה ה-13 כאשר המונגולים התישבו בקוריאה, אך שמרו על ממלכת קורה, הם השפיעו בין היתר גם על סגנון אומנויות לחימה בקוריאה. אחד הסגנונות הללו נקרא "סוריים" – לחימה באזור החגורה. בטכניקה זו אסורות המכות, אלא זריקות והפלות בעזרת הגוף, ירכיים, ידיים ורגליים. ישנה חשיבות גדולה למשקל האויב בדומה ל"סומו" היפני.

לקראת הסוף המאה ה-16 בקוריאה כמו גם בסין השכנה התבססה מסורת של אומנויות לחימה. היו קיימים כ-20 כיוונים שונים והאינטרס הפתאומי לאומנויות לחימה נוצר עקב מלחמות שנפלו על קוריאה בין השנים 1592-1598. הצבא היפני כבש את קוריאה. הצבאות הקוריאניות נפלו מהר מאוד והיפנים השתלטו עלייה תוך חצי שנה. כתגובה לכך נוצרו קבוצות של פרטיזנים "אייבן" – צבא הצדק. בקבוצות הללו היו הרבה נזירים בודהיסטיים. היו קבוצות שלמות של נזירים, אך מטרתם של אלו לא הייתה טובת העם הקוריאני, אלא לטובה עצמית – להחזיר לעצמם את השלטון. רבים מתארים את מעשי הגבורה של נזירים הללו, אשר חוללו נסים בעזרת מקלותיהם, הנשק העיקרי שלהם. המלחמה הארוכה והקשה הסתיימה בניצחון של קוריאנים, עקב אומץ של קבוצות האייבן, פעולות מוצלחות של הצי הקוריאני וצבאות מסין שבאו לעזרתה של קוריאה.

המורים הסיניים שהיו בין שורות החיילים, תרמו אף חלקם למסורת של אומנויות לחימה בקוריאה. באותו זמן הטכניקה הרווחת בבתי ספר לאומנויות לחימה בקוריאה היא ה"רגל הגבוהה" שמטרתה הייתה להלחם עם פרשים וקפיצה עם שתי רגליים באויר הייתה אמורה להפיל את הפרש מהסוס. בנוסף הביאו הסינים לקוריאה את הסגנון השאוליני של קרב אגרופים – "סורימקוון". באותה תקופה הופיעו גם מספר סגנונות בודהיסטים, למשל "חלדו" שמבוסס על מדעי הרפואה. טכניקה של חלדו כוללת הטלות בלבד או ניטרול של האויב ע"י בקרה על נקודות ביולוגיות על גופו. המסטר היה יכול בעזרת מגע קל לגרום לאויב לאבד הכרה, לנטרל יד או רגל, לשתק גוף כולו. סגנון בודיסטי נוסף הוא "פולמודו", בו עובדים בצורה רכה עם ידיים, התנועות מזכירות תנועת חסידה או גמל שלמה.

 במאה ה-16 בחלקים של צפון-מערב קוריאה נוסדה טכניקה מאוד מיוחדת של עבודה עם מרפקים, כתפיים וראש ובמיוחד עם הצמה שהייתה חלק מתספורת של גברים באותה תקופה. בקצה הצמה היו מכניסים משקולת מברזל או חפץ חד כלשהו. טכניקה זו נקראה "פקצ'חיגי".

 

נשקים

ההתעניינות הפתאומית באומנויות לחימה בזמן מלחמה בא אל סופה ולאחריה המדינה שקעה במלחמות פנימיות והפופולריות של אומנויות לחימה ירדה. מעטים המשיכו ללמד ולנסות להפוך אומנות לחימה לאורך חיים. אלו שעשו זאת התעמקו באומנויות ששורשיהן קוריאניים, ואף יצרו כתבים בהם תארו את הטכניקות היעילות ביותר. הטקסט הראשון נכתב בשנת 1599, נקרא "מויה צ'בו" בעזרתו נלחמו הנזירים הבודהיסטיים, חרב ומגן, פיקה ארוכה, חרב עם להב ארוכה. הטקסט השני נקרא "מויה סינבו" נכתב כ-500 שנה לאחר מכן וכלל טכניקה של קרב אגרופים, עבודה עם חרבות יפניים וקוריאניים ועוד מספר כלי נשק הנושאים להב עם ידית ארוכה. בסוף המאה ה-18 פילוסוף קוריאני ומדינאי לי קונז'ו כתב טקסט שהכיל את כל הידע שנצבר על אומנויות לחימה. הטקסט נקרא "מויה טובו טחונז'ה" המכיל בתוכו 18 טכניקות, ביניהם כאלו המיועדות לפרשים (חרב זוגית, חנית וחרב ארוכה) וטכניקה של עבודה עם פיקה קצרה עם דגל בקצה. טכניקה זו דורשת מיומנות רבה של המבצע אותה. בעזרת דגל ניתן לבלבל את האויב, ניתן בעזרתו להטות את האינרציה של החצים שעפים ובכך לשנות את כיוונם.

 החלק המעניין ביותר ב"מויה טובו טחונג'י" היא טכניקת עבודה עם החרב לבד ובזוגות, כאשר התנועות נעשות במישור אופקי ומטרתם לקרוע את מגן העור הקוריאני המסורתי. יעודה של טכניקה כזו לחתוך ולכן הקרב מתבצע במרחק קצר. היד הימנית אוחזת בחרב והיד השמאלית החופשיה יכולה להמצא על יד ימין או להיות מונחת על גב הלהב, היא יכולה גם לבלום ידי אויב ובכך לפנות מרחב ליד ימין המחזיקה בחרב או להנחית מכות על האויב כאשר שני הלהבים נמצאים במגע אחד עם השני. בניגוד לטכניקה סינית או יפנית של עבודה עם חרב, שם לכל חרב יש טכניקה משלה בגלל צורתה, בקוריאה החרבות שיקפו את היכלת של המסטר המשתמש בהם, הם יצרו חרבות לפי מידות גוף וכח אישי ותנועות מועדפות עליהם במיוחד, לכן רוב השמות של חרבות בקוריאה אינן שמות של חרבות עצמן, אלא של טכניקת המסטר המשתמש בהן. למשל בשיטת "פונגוקום" ניתן לעבוד עם 4 סוגי חרבות שונים: החרב הסינית הקלה בעלת להב דו צדדית, חרב קוריאנית מסורתית באורך 80 ס"מ, חרב ארוכה באורך 135 ס"מ ו"קטנה" יפנית. מסטרים שונים השתמשו בטכניקת "פונגוקום" בצורה קצת שונה.

"היד הימנית אוחזת בחרב והיד השמאלית החופשייה יכולה להימצא על יד ימין או להיות מונחת על גב הלהב"

 

מצד שני ישנם מספר סוגי חרב במסורת הקוריאנית, הנפוץ ביותר בעל ידית באורך של 30 ס"מ ולהב באורך 99 ס"מ. החרב טיפה קמורה, משקלה נע בין 600 לבין 1000 גר' ולמרות שמיועדת להחזקה עם שתי ידיים, ניתן להחזיק אותה עם יד אחת. ישנן וריאציות שונות של החרב הזו: קמורה יותר ובעלת משקל 1800 גר' או ישרה וכבדה במשקל 2400 גר'. טכניקת "החרב הגדולה" מאוד פופולרית ב"מויה טובו טחונג'י", המיועדת לעבודה עם נשק ומתבססת על תנועות ארוכות הנוחתות מלמעלה, סיבובי נשק במעגלים ושמיניות. טכניקה זו הייתה מיועדת הן לחיל פרשים והן לחיל רגלים כנגד פרשים, כי ניתן היה לפגוע גם בפרש וגם בסוסו.

גובהה של חנית קוריאנית הייתה קצת יותר מגובה אדם 180-220 ס"מ, בעלת גוף עשוי מעץ או במבוק ובחלקה העליון להב ארוכה יחסית. היו משתמשים בה בקרב צמוד הן חיל רגלים והן פרשים. היו יכולים להיות תוספות שונות על גוף החנית מהדגלים ועד ווים שונים. הנשק השני בחשיבותו של חיל פרשים קוריאני היה שרשרת עם כדור ברזל בקצה.

 בעת מבחנים צבאים הנבנחנים נתבקשו להראות את יכולתם להוריד ראשים מלאכותיים בעזרת נשק זה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אומנויות הלחימה באצולה

"המויה טובו טחונג'י" איננו משקף את הרב גוניות של מסורת קוריאנית. הוא איננו מכיל טכניקות עבודה שונות אשר משתמשים בהם באומנויות לחימה עממיות או ע"י נזירים בודיסטיים על מנת להגן על עצמם. הוא לא מכיל גם טכניקת לחימה עם חפצים שונים הנמצאים בהישג יד כגון מניפה או מקל הליכה קוריאני מסורתי. כל זאת משום ש"מויה טובו טחונג'י" הוא תוצר של קבוצה קטנה של אנשים שהתעניינו באומנויות לחימה, לעומת הרוב שלא הביעו שום עניין לא באומנויות לחימה ולא בעבודה פיזית. את חוסר העניין הזה הביעו אריסטוקרטים בכך שגידלו וטיפחו ציפורניים ארוכות. התעניינות באומנויות לחימה של אריסטוקרטים הייתה קצרה וחלקית בלבד (מלחמתית בלבד) ולעומת זאת הסגנונות העממיים יותר כמו "טאקיון" ו"סובק" היו בגדר האסורים.

 

 

 

 

 בזמן שלטון של שושלת לי, נכתבו טקסטים אשר מתארים את "סובק" כהצגה ראוותנית או ספורט לפשוטי העם. בשנים 1418-1450 היה איסור מוחלט על "סובק" משום שנחשב לפרימיטי לטעם השליט. יחד עם "סובק" גם "טאקיון" לא זכה להתעניינות מרובה, למרות שמוזכר לעיתים קרובות יותר, אבל שוב כמשחק ספורטיבי או כהצגה בשווקים בזמן החג, בו מנסים האויבים להפיל אחד את השני מהרגליים, לתפוס רגל או יד האויב ובכך להפיל אותו ארצה. חוץ מזה הפך טאקיון  לסוג של משחק רולטה, בו המפסיד היה נותן למנצח את רכושו כולל אשתו. מסיבה זו חל איסור מוחלט על טאקיון וצעירים שתפסו אותם היו מקבלים עונש במלקות.

בגלל חוסר התעניינות של שלטון, מספר גדול של אומנויות לחימה נשכחו או נעלמו כליל.

 

לקראת ההתפתחות המודרנית

בסוף המאה ה-19, תחילת ה-20 ממלכת הקוריאה המבודדת הפכה להיות מושא השטלתות של מדינות אימפריאליסטיות רבות ובשנת 1905 אחרי מלחמת רוסיה- יפן, השפעה יפנית בקוריאה גברה, עד שבשנת 1910 הפכה קוריאה להיות מושבה יפנית ונשארה כך עד סוף מלחמת העולם השניה. בתקופה של שלטון יפני בקוריאה, המנטליות הקוריאנית ועצמאותה נעלמה, השמות הקוריאניים הפכו להיות שמות יפניים, שפת האם בבתי ספר הייתה יפנית ותוכניות לימודים בבתי ספר ובאוניברסיטאות נבנו לפי שיטה יפנית ובין היתר נלמדו בהם "ג'ודו"ו "קנדו" כאימון גופני של תלמידים. אומנויות לחימה קוריאניות היו אסורות. חלק מאומנויות לחימה הן הקוריאניות והן היפניות נכתבו באותן אותיות לדוגמא "יוסול" הקוריאנית ו"דזו-דזוצו" היפנית, "טסונדו" ו"קרטה-דו" ולכן פשוט הוחלפו. דבר זה הוסיף לבלבול בקשר להיסטוריה של מסורת אומנויות קוריאניות. עד היום קיים ויכוח בין היסטוריונים בקשר למקורות של מספר אומנויות לחימה בקוריאה. מצד שני ליפן הייתה גם השפעה חיובית על התעניינות מחודשת של קוריאנים באומנויות לחימה ואלו מהתלמידים שהתחילו את דרכם באחד מבתי ספר לאומנוויות לחימה קוריאנית והמשיכו בבתי ספר יפניים יצרו סגנונות קוריאניים חדשים או תרמו את חלקם לסגנון היפני. כך למשל מסטר צ'חווה ייניה הידוע בשמו ביפני בעולם מסוטצ'ו אוימה שיסד את בית ספר קרטה-דו ביפן היה בראשית דרכו אומן לחימה קוריאני. המסטר עצמו מנסה להחביא את שורשיו הקוריאניים, אך בקוריאה מדברים על כך שהוא התמחה באומנות לחימה "צ'בה" בתחילת דרכו. קוריאנים רבים אשר למדו ביפן, למדו שם גם אומנויות לחימה, כך למשל מסטר צ'חווה חונחי שנחשב לאבי הטאקוונדו היה בעל דן 2 בקרטה מבית ספר "סטוקן".

ב 1910 אצל המסטר היפני המפורסם באומנות לחימה "דאיטו-רו אייקי-דזוצו" סוקקו טקדה, החלו ללמוד שני תלמידים. אחד מהם קוריאני במוצאו צ'חווה יינסול והשני יפני מוריחאי אואסיבה המייסד העתידי של "אייקידו". טקדו היה בעברו רונין והיו עליו סיפורים שבזמנו נלחם עם כ-150 אויבים, כאשר נגד כל אחד נלחם עם הנשק האישי שלו.

צחווה יינסול היה תלמיד הרבה יותר טוב מאואסיבה, לפי האגדה המיומנות של צחווה הגיעה לרמה כזו, שהוא הצליח לגבור בקרב על בנו של מורהו. צ'חווה התגורר ביפן עד סוף מלחמת העולם השניה וניסה לאחד את הידע שקיבל ממסטר טקדה יחד עם טכניקת "הרגל הגבוהה". הסגנון החדש שנוצר על ידו נקרא בעתיד "הפקידו" שביפנית נשמע כמו "אייקידו", אבל אם פירוש של "אייקידו" זה הרמוניה נפשית. צחווה קרה לאומנות לחימה שיצר אומנות קואורדינציה וריכוז הכח הנפשי. אם באייקידו למשל המסטר יבצע הפלה או יוציא את האויב משיווי משקל, אז מסטר "הפקידו" יחזיק את האויב בתפיסה חזקה שוברת עצמות, כמו כן באייקידו העבודה עם החרב בעלת אופי סמלי בלבד ומטרתה להבין את מנגנון התנועה של אדם עם חרב ואת האנרגיה העצורה בתוכו, אזי בהפקידו ישנה טכניקה מיוחדת לחרב ולעוד מספר כלי נשק. בהפקידו הבעיטות מבוצעות עם רגל לא מיושרת עד הסוף ולא בקו ישר, ישנן בעיטות אחורה עם הרגל, טכניקת הקפיצות מאוד מפותחת במיוחד קפיצה עם שתי רגליים באויר ובעיטה. ההפלות מאוד מהירות עם אמפליטודה קטנה מהסיבה שבזמן הקרב עם כמה אויבים אסור"להתקע" עם אחד לאורך זמן. ישנה עבודה עם מרפקים וברכיים. אין בית ספר אחד בקוריאה ל"הפקידו", אלא ישנן שתי פדרציות עיקריות, כאשר אחת הושפעה יותר מ"אייקידו". בארצות הברית קיים בית ספר ל"הפקידו" בהנהגת צ'י חנדז'ה שהיה תלמידו של צ'חווה יינסול. הכיוון של צ'י חנדז'ה ב"הפקידו" נקרא "סינמודו". למרות גילו המופלג (מעל 70) הוא נחשב ללוחם מצוין. בין הידועים שלמדו אצלו אפשר לנקוב בשמו של ג'קי צ'אן. צ'י חנדז'ה עצמו שיחק בסרט "משחק המוות" שם נלחם כנגד ברוס לי.

 

 

תחילתו של הטאקוונדו המודרני

ב 1945 כאשר נגמרה מלחמת העולם השניה, השתחררה קוריאה מהשלטון היפני ואומנויות לחימה הקוריאניות שוב עלו על פני השטח, אך התברר שלמרות שטכניקות מסוימות נשתמרו, הפילוסופיה אבדה. הרבה מסטרים קוריאניים של אומנויות לחימה חזרו מיפן ופתחו בתי ספר, אך מעטים ידעו על היסטוריה ומסורת של אומנות לחימה אותה לימדו. לרוב נלמדה טכניקת לחימה יבשה בלבד והמלחמה שהתחילה בין הקוריאה הצפונית והדרומית בשנים 1950 – 1953 הגבירה דרישה לידע של טכניקה זו וחיילים רבים קוריאניים ואמריקאיים למדו בבתי ספר אלו.

בסוף המלחמה היו בקוריאה המון בתי ספר לאומנויות לחימה (קוונים) בהם נלמדו אומנויות כגון "טאייסודו", "סובק", "סובק דו", "קוונבופ", "טגן", "טסודו", "טנסודו", "טקוונבופ" וכו'. רוב האומנויות הללו קרובות בטכניקה שלהם ל"סובק" או ל"קרטה-דו" המשתמשות ברגליים ובעיטות גבוהות.

כאשר הנשיא פק צ'ונחי עולה לשלטון בתחילת שנות ה-60, נעשים בקוריאה ניסיונות להביא את אומנויות לחימה לרמה לאומית ולאחדם לאומנות לחימה אחידה, תחת שליטה של המדינה ובכך להעלות את המורל והעניין של העם כולו. ב 1964 ניסתה ממשלת קוריאה לאחד את כל הקוונים וליצור התאחדות של אומנות לחימה אחת בשם "טסודו". הניסיון נכשל משום שראשי הקוונים היו סבורים שיאבדו מהייחודיות שלהם.

למרות זאת בשנה לאחר מכן קם סגנון אחיד. תפקיד מרכזי ביצירת סגנון אחיד, שיחק המצביא צ'חווה חונחה, מסטר ב"טאקיון" ובעל חגורה שחורה ב"קרטה-דו". לסגנון החדש קראו "טאיקונדו" שפירושו דרך הרגל והאגרוף. טאקוונדו איחד בתוכו סגנונות רבים. אומנויות לחימה אחרות היו אסורות וחלק מהסגנונות שלא נכנסו לטאקונדו לדוגמא "טנסודו" נחשבו כענף של טאקונדו. צ'חווה חונחה קיווה שסגנון חדש יביא תועלת רבה ויעזור לאיחוד של שתי קוריאות. האיחוד לא קרה וב 1972 בהגיעו לקוריאה הדרומית צ'חווה חונחה הואשם בבגידה ונאלץ להגר לקנדה. בקנדה הוא כיהן כראש התאחדות בינלאומית של טאקונדו (ITF) International Taekwondo Federation, אך רוב המורים סירבו לקבל אותו כעומד בראשם ויצרו בסאול את התאחדות הטאקוונדו העולמית World Taekwondo Federation (WTF).

 

הטאקוונדו כיום

ב 30 לנובמבר 1972 נפתח "קוקיוון" – המכיל בתוכו אקדמיה לטאקוונדו ומטה WTF ובכך נוצר מרכז אחיד בו לימדו טאקוונדו וההבדל בין בתי ספר השונים שהיו שייכים ל WTF נמחק כלל.

 

 

המצביא צ'חווה חונחה נאלץ ליצור קשר עם קוריאה הצפונית שגם בה נעשה ניסיון ליצור סגנון אומנות לחימה אחיד בשם "קוקסול" המתבסס גם הוא על טכניקת "הרגל הגבוהה", אך בהשפעה יפנית. לאחר הכרות עם טאקונדו, תפס האחרון את מקום הקוקסול. הסגנון החדש טאקוונדו היה חסר הגשמה עצמית, אך היה פשוט, נגיש ולא כ"כ מסוכן לבריאות המתאמנים. מערכת הגנה כמו מגן ראש, מגיני רגליים וידיים הופעיו לראשונה בטאקונדו.

ראשי "קוקיוון יצרו תיאוריה לגבי הופעתו והתפתחותו של הטאקונדו בעל שורשים קוריאניים חזקים המתחילים לפני אלפי שנים, כאשר האבות הקדמונים שלנו היו צריכים לפתח יכולות מיוחדות בקרב ע"מ להגן על עצמם בפני חיות טרף ולהביא אוכל. אחרי הופעת נשק, היכולות הללו לא נעלמו אלא להפך קיבלו תפנית והיו קשורות למשחקים ולטקסים דתיים שונים שבמהלכם התפתח ניסיון לחימה ותרגילים שונים שמטרתם לשמור על הבריאות. ציורים עתיקים מהמאה ה-1 לספירה בהם מצוירים קרבות טאקונדו ניתן לראות בקברים של מלכים בממלכת "קגורה" ואח"כ בתקופת ממלכת "סילה"

(מאות X-VI לספירה). במקדש סוקורם אשר נבנה בשנת 731 מצוירים לוחמים בעמדות קרב שונות. בתקופה זו נקרא נקרא הסגנון "חוורנגדו". בתקופות אחרות הטאקוונדו היה ידוע תחת השם "סובק" או "טאקיון" והיה פופולרי הן בין פשוטי העם והן בחצר המלך. מאוחר יותר הופיעו בקוריאה סגנונות סיניים אשר השפיעו רבות על עיצוב סגנון הטאקוונדו כפי שידוע היום. מאז 1392 סוף שלטון שושלת לי ועד 1910 התמיכה בטאקוונדו נחלשה וב 1910 כאשר יפן השטלתה על קוריאה אומנויות לחימה סיניות ויפניות תפסו מקום הטאקוונדו. ב 1945 לאחר שחרורה של קוריאה, רצון העם והשלטון לחדש את מסורת הטאקוונדו היה חזק מתמיד וכבר בשנה זו נוצרו 9 קוונים בהם תחת שמות שונים כגון "טנסודו" או "סובק דו" לימדו טאקוונדו. מאוחר יותר התאחדו כל הבתי ספר ובשנת 1962 הפך טאקוונדו לספורט לאומי ותחרויות בו מתקיימות באופן קבוע. ב 1979 התאחדות אולימפית עולמית הכירה בטאקוונדו כבעל פוטנציאל להשתתף בתחרויות ומשנת 2000 מתקיימות תחרויות טאקוונדו באולימפיאדות קיץ. הדבר קרה בזכותו של ראש WTF קים און יין, אשר תרם רבות לפירסום טאקוונדו בכל העולם. אומנם הוא תרם המון ע"מ להפוך טאקוונדו לענף ספורטיבי, אך היחס שלו אל טאקוונדו כאל אומנות לחימה מטל בספק.

 כיום הטאקוונדו נלמד ביותר מ 188 מדינות וידוע על לפחות 70 מיליון משתתפים כאשר מתוכם ל- 4 מיליון חגורות שחורות המוכרות על ידי הקוקיוון. הטאקוונדו היא אחת משתי אומנויות לחימה היחידות המשתתפות באולימפיאדה.

הטאקוונדו התפתח לקרב תחרותי מאוד. קרב אשר בדרך כלל נמשך 3 סיבובים של 2 דקות כל אחד בזירה של 8מ'X8מ'.

בכל קרב ישנם שלושה שופטי פינה שתפקידם לתת את הנקודות למתחרים (באמצעות כפתורים אדום וכחול) ושופט מרכז שתפקידו לשמור על בריאתם של המשתפפים, תקינות הקרב ובמידת הצורך ענישה של המתחרה עקב מהלך לא חוקי, כמו כן קיימת מזכירות לכל זירה האחראית על ביצוע הקרבות בסדר הנכון ועדכון הלוח האלקטרוני עליו מוצג הניקוד. הניקוד ניתן על ידי בעיטה עם אחד המקומות המוגדרים ברגל לאזור פלג הגוף האמצעי והראש, בעיטה לבטן שווה נקודה אחת ואילו בעיטה לראש 3 נקודות. בעיטה בסיבוב מקנה למתחרה עוד נקודה. בקרב טאקוונדו אסור לתפוס, אסור לדחוף, אסור ליפול על הרצפה ואין לצאת מהזירה. בנוסף ניתן לגרוע נקודות על התנהגות בלתי הולמת בקרב.

 

 

 

 

 

 

סיכום

המודרניזציה של השנים האחרונות משפיעה על כל דבר הסובב אותנו. הכול מושפע מהגלים של החדשנות המשנים כל הרגל בחיינו. שינויים אלו מועילים בדרך כלל, מפני שחברה תקינה צריכה לדעת להתפתח בעזרת ניתוח מצבי העבר והסקת מסקנות שיתרמו לה בעתיד.

ישנם מספר לא מבוטל של מקרים בהם ההיסטוריה הנשכחת פוגעת רבות ביכולת שלנו להתקדם. אומנויות הלחימה בימינו הן דוגמה מצוינת לכך, והטאקוונדו בפרט.

הטאקוונדו בשנים האחרונות נהפך יותר ויותר לספורט. רבים רואים בכך יתרון. התחום נהיה נגיש הרבה יותר לקהל הרחב, נהיה מעניין לצפייה לאדם שלא מבין מאום בקרבות, נהפך לעיסוק בקרב אנשים רבים שאינם מכירים כלל וכלל את המושג "אומנות לחימה", וככל ספורט אולימפי מפותח הכספים שמסתובבים בו גדלים בכל שנה.

אך לצערנו הולך וקטן הדור אשר מכיר את העיסוק בטאקוונדו כאומנות, כדרך חיים, באותה השיטה המלאה והמקיפה שאוהבים לקרוא לה בשם "אומנות לחימה" מבלי באמת להבין את המשמעות של הביטוי במלואו.

אומנות לחימה מכילה בתוכה הכול. זהו נושא רחב כל כך אשר חייב להתקדם ולהתפתח עם הזמן אבל גם חייב להחזיק שורשים עבים באדמה שמאפשרים לו לשמור על ייחודו והבלעדיות שלו, ובעצם להכתיב את הקצב והכיוון בו הוא יתקדם. מבחינתי ידיעת ההיסטוריה  בטאקוונדו חשובה הרבה יותר מאשר של אומנויות לחימה אחרות, בדיוק מהסיבה שהטאקוונדו בשנים האחרונות עושה תפנית חדה מאוד לכיוון הספורט.

ספורטאי שיכיר את העבר של עיסוקו יוכל לשחות בו ביתר קלות. הוא יכיר את הפסיכולוגיה, את הפיזיולוגיה הדרושה, יצליח להתגבר על הקשיים המנטליים שבוודאי יתקל בקריירה הספורטיבית שלו ולכן הכרת העבר בעיסוק כה רציני חשובה ביותר.

אני מקווה מאוד שעבודה זו הצליחה לעזור ולהבהיר את הנושא המעורפל של מה שעומד מאחורי הטאקוונדו.

 

 

 

 

ביבליוגרפיה:

 

  • G. Panchenko; History of Martial Arts; "Unknown East"AST publication, 1996.
  • G. Panchenko; History of Martial Arts; "From the early days to the black continent". Moscow lymp Pub. 1997.
  • G. Panchenko; History of Martial Arts; "Russia and its naighbors". Moscow Olymp Pub. 1997.
  • Y. Zaharov, A. Karasev, А. Safonov; "Hand to hand battle" - "Culture and tradition" publication, 1994.
  • K. Gil, CH. H. Kim; The art of Taekwondo Russian Sport publication, 1991 toms: I,II,III.
  • K. D. Yates, H. B. Robbins ; Korean Karate, Sterling publication 1987.

 

 

 

 

Comments